> .27כתב עת לענייני קולנוע בהוצאת סינמטק תל–אביב > 1במרץ #209 > 2018
> חואקין פניקס ב׳המאסטר׳
מבמאי של מצלמה לבמאי של שחקנים. ב 2012-אנדרסון לקח שוב את הקולנוע שלו צעד אחד קדימה ,עם "המאסטר" .הסרט צולם בפילם 65מ"מ ש"נופח" להקרנה ב 70-מ"מ, או במילים פחות טכניות ,בפורמט הרחב ביותר לצילום בו השתמשו בעיקר בסרטים האפיים בתור הזהב של הוליווד (רוברט אלסוויט לא היה פנוי לצילומים ,ולכן מיהאי מליימר צילם את הסרט) .אבל האירועים האפיים היחידים שהמצלמה תופסת בסרט הם תצוגות המישחק. ישנן סצינות דיאלוג שלמות שמתנהלות בשוט רברס שוט של קלוזאפים הדוקים ,לפעמים אנדרסון לא טורח אפילו לספק establishing .shotהפורמט הרחב לא נועד הפעם לתיעוד קרבות חוץ ענקיים ,אלא דווקא את הקרבות הפנימיים המייסרים את הנפש; מדי פעם ,אם מצליחים להבחין בכך ,ניתן לראות שהם עולים על פני השטח במחוות הגופניות של השחקנים. אנדרסון עבד כאן לראשונה עם חואקין פיניקס, שגילם את פרדי קווייל ,מלח שמאז חזרתו הביתה ממלחמת העולם השנייה מוצא עצמו רדוף הן על-ידי מה שראה והן על-ידי הדחפים הבלתי-נשלטים שלו — מין ,אלימות ,ושתייה חריפה תוצרת בית (אנדרסון אינו קושר את חוויותיו של פרדי במלחמה לנוירוזות שלו; המלחמה לא יצרה את השד ,אבל היא שיחררה אותו מהבקבוק) .קווייל מתהלך אבוד בין
עבודה זמנית אחת לאחרת עד שהוא פוגש את לנקסטר דוד ,המאסטר ,בגילומו של פיליפ סימור הופמן (שעד מותו בטרם עת שיחק בכל סרט של אנדרסון ,למעט "זה ייגמר בדם") ,אדם כריזמטי שבעזרת השיטה הפסאודו-מדעית שלו להארה ולניקוי טראומות קיבץ עדת מאמינים בעלת מאפיינים של כת (עבור כל אדם בר- דעת הצופה במתרחש מבחוץ) .המאסטר ופרדי מתקרבים זה לזה בשעות ארוכות של שתייה, וכל אחד מהם בוחן את הגבולות המנטליים והגופניים של השני .כך מתפתח סיפור של אהבה ואחווה גברית בין הנפשות התועות והכל כך שונות הללו. פיניקס חזר לשתף פעולה עם אנדרסון בסרטו מ" ,2014-מידות רעות" ,עיבוד קולנועי ראשון לספר של הסופר האמריקאי תומאס פינצ'ון. השנה היא ,1970ופיניקס גילם כאן את לארי "דוק" ספורטלו ,בלש פרטי היפי שחי ליד החוף .כמו בכל פילם נואר קלאסי ,לילה אחד מופיעה אצל דוק "פאם פאטאל" — שאסטה פיי הפוורת' (קתרין ווטרסטון) ,האקסית המיתולוגית שעזבה הן את דוק והן את אורח החיים החופשי והפרוע ,וכעת זקוקה לעזרתו. בלי לרדת לפרטי העלילה ,גם כאן לב הסרט הוא הדמויות עצמן והעולם שהן מנסות להיאחז בו .ארומה מערפלת חושים עוטפת כל סצינה, כמעין התרסה אל מול השחיתות והניצול
שדוק נחשף אליהם ככל שהוא נשאב עמוק יותר אל תוך המשימה שלקח על עצמו .זאת לוס אנג'לס שלאחר הרציחות של "משפחת מנסון" ,החלום ההיפי מתחיל להתפוגג ,והופך לסיוט פרנואידי בו מעורבות כתות ,קרטלי סמים ,ואפילו סינדיקט של רופאי שיניים שהוא יותר זדוני ממה שנדמה .בסצינה יפהפייה ממחיש אנדרסון את השינויים המתגנבים מבלי שמבחינים בהם ,ומשפיעים על המציאות ללא הכר :זיכרון ישן של דוק ושאסטה רצים בגשם לכתובת בה סיפרו להם שאפשר להשיג סמים מוביל אותם לאתר בנייה ,ואותו זיכרון מצטלב עם ההווה של הסרט ,כשדוק מגיע לאותו מקום באור יום חזק ,ומוצא שם בניין משרדים ענק וחסר טעם .ישנה רומנטיקה עצובה כל כך בדוק ובניסיון העיקש וחסר התוחלת שלו גם להיאחז בעבר וגם לשרוד את העתיד" .מידות רעות" מציג עולם כאוטי ויפהפה ,והעובדה שהוא יוצר תחושה שהוא מפוזר ולא קוהרנטי מעידה יותר על הלך הנפש של הגיבור. ככל שהקריירה של פול תומאס אנדרסון התקדמה ,כך נעשו הסרטים שלו מאתגרים יותר ,מופשטים יותר ,ומורכבים יותר ,ונדמה שהוא בעיקר מאתגר את עצמו כיוצר .אפשר לומר עליו שהוא לקח על עצמו לספר את הסיפור של אמריקה במאה ה( 20-סרטו החדש, "חוטים נסתרים" ,מתרחש בלונדון ,והוא היוצא